הפעם הראשונה בה נתקלתי במערבל בטון, (ואני מתכוונת נתקלתי, במלוא מובן המילה) היתה לפני קצת יותר מ- 23 שנים.
זה היה ליל חורף קר וגשום בתחילת פברואר. התאומות שלי היו בנות 5 שבועות ואנחנו נסענו לארוחת שישי אצל ההורים.
מכונית או שני אופנועים?
נהגתי ברחוב צר וחשוך כשמולי הגיעה מכונית עם אורות גבוהים. לא היה לי זמן לבדוק אם זאת מכונית או שני אופנועים ובאופן אינסטינקטיבי נצמדתי לימין, כשפתאום היה שם גוש שחור ענק ממש מולי, ממש קרוב אלי.
הרגל שלי סחטה את דוושת הבלמים. אני זוכרת עדיין את הצרחה הארוכה שצרחתי כשקלטתי שהגלגלים ננעלו מהברקס הפתאומי על כביש רטוב והבנתי באותו שבריר שניה שאין לי שום דרך להיעצר – מבלי לעשות זאת בפגישה של פגוש אל שוקת. הפגישה שהיתה אכזרית כלפי האוטו שלי, היתה חסרת משמעות למפלצת הברזל הגדולה. החלקתי הישר אל תוך ישבנו המפואר של הדבר הענק הזה שומעת בכל תא ותא בגוף את הצרחה שלי מתערבבת בצרחת המתכת הנמעכת.
יצאתי מהאוטו ללא פגע, רועדת כולי, לחלוטין לא מבינה מה קרה ואיך לא ראיתי את המערבל שחנה שם. (כולנו, בסופו של דבר, יצאנו ללא פגע למרות שלארוחת הערב לא הגענו כי בילינו את הערב במיון ילדים, רק כדי לוודא שלא קרה כלום לפעוטות).
ליתר בטחון, ב 20 השנים הבאות הקפדתי לעבור נתיב בכל פעם שהייתי מאחורי מערבל בטון.
אז איך קרה שפתאום נהייתי בעלת צי של מערבלי בטון?
לפעמים, לאורך הדרך, נפתחות דלתות שפשוט מבקשות שתיכנס אליהן. הדלתות שלי תמיד משדרות אותו דבר:
זהירות! לא להיכנס! סכנה !!
ואז, כמובן, אני נכנסת בהן. כמה שזה נראה יותר 'הזוי' / 'לא קשור' / 'מה את מבינה בזה בכלל' – ככה זה יותר עושה לי חשק לגלות מה מסתתר מאחורי הדלת הזאת.
בדרך כלל זה לא נגמר בתאונה 🙂
גם הפעם זאת היתה תחילתה של ידידות מופלאה.
ניקיטה מלמד את לואי לנהוג. לואי מלמד את ניקיטה לנשום.
המדריך שלי לגלקסיית הבטון היה שלמה, אהובי, שהיה שנים רבות נהג מערבל בטון. איש מלא כשרון ומלא סיפורים.
אחד הסיפורים שחזר על עצמו שוב ושוב היה "פה נתתי בטון". זה חזר על עצמו כמעט בכל רחוב מערי המרכז, ולפעמים גם כשהרחקנו דרומה או צפונה. לאט לאט חלחלה בי ההבנה, שהאיש הזה – בנה את המדינה. בידיו, בגלגליו, ובבטון שהוביל מן המפעל אל אתרי הבניה. כך שכשעלתה ההצעה לקנות מערבל בטון ולפתוח חברה – כבר היה שם משהו מוכר ואפילו סימפטי ברעיון הזה.
נוכל לצבוע את המשאית שנקנה? שאלתי, והוא ענה – בטח. וכבר ראיתי בעיני רוחי את המפעל כולו חוגג בצבעים:
או לפחות ככה:
זה עוד לא קרה.
וגם זה לא..
בנתיים אני מניחה את היסוד – לבן, עליו אני יכולה להשליך את כל החלומות שלי – גם העיצוביים וגם הערכיים (כמו למשל החלום לשלב בחברה נהגת אשה. נכון להיום אין באזור אפילו אשה אחת נהגת. תחום גברי לחלוטין)
ונשארת אופטימית , זאת רק תחילתה של הדרך. :-
מערבלת בטון שאת!
מחכה לראות את המערבלות בטול המעוצבות של ״חיה את החיים״
עכשיו אני במתח ומחכה לראות את מערבל הבטון המעוצב הראשון!
LOL רק אל תעצרי נשימתך, ריבי… זה עוד ייקח זמן 😀
מטורפת עלייך ❤
הולכת ללמוד נהיגת משאית…
המשרה מחכה לך 😊
עכשיו את ממש חייבת לצבוע בורוד !!
עם נצנצים..
😂
חיה אני קוראת את ההתחלה ומרגישה שכל הדם יורד לי לרגליים.
התעודדתי בין השורות די מהר כי הבנתי שאם כתבת את הפוסט, אז כנראה שזה בכל זאת נגמר בטוב.
את מכירה אותי קצת ויודעת שאני מאמינה שכל דבר בחיים שלנו מקבל את המקום שלו, יש פיצוי על דברים. דברים מתחברים בסוף.
הפוסט שלך מתחיל בתאונה עם מערבל בטון וממשיך ביחסים עם גבר שכולו מאוהב בבטון…
נתן בטון בכל מקום. כמה מקסים וסימבולי.
תאונה זו תמיד טראומה ושלמה האהוב שלך (שאני זוכרת כמה דיברת עליו בסדנה שלי) ומערבל הבטון שלו הם בעיני ה "תיקון" הטוב לתאונה.
פוסט מקסים ומרגש. סוגר ופותח מעגלים של בטון ואהבה…
מחכה לראות את העיצוב של מערבל הבטון!!
רק לאחרונה הבנתי שסתם האשמתי את המערבל המסכן. קודם כל אני האשמה בתאונה, ויותר חשוב, דווקא המבנה שלו הוא זה ששמר עלי, עלינו.
אם הייתי מתנגשת ברכב פרטי זה יכול היה להסתיים הרבה פחות טוב.
כך בהרף תובנה אחת, המערבל הפך מאויב לאוהב.
וכמובן שגם לשלמה יש חלק בזה 😁
איזו מדליקה שאת!!! מחכה לשמוע עוד 😃
תודה 😁
איזה רעיונות מדליקים למערבלי בטון!
ונהגת מערבל בטון – למה בעצם אין? יש משהו בנהגוּת הזאת שמצריך משהו שאין בנשים, או שזה סתם מקצוע שבאופן סטריאוטיפי נקשר לגברים ומבריח נשים?
זהו שאין שום סיבה אמיתית שבגללה נשים לא יכולות לעבוד בזה.
אני עוד אכתוב על זה…
התחלה מבטיחה – גם ההתחלה של הפוסט שלקוחה כמו מתוך סרט מתח וגם כל הפוסט הזה כהתחלה לבלוג שנראה לי שהולך להיות מאד מעניין.
תודה מיכל 😀
גם אני במתח… איך ולאן זה יתפתח עוד אמן לי מושג
ואוו. אכן יחסייך עם בטון ומערבליו מרתקים 😁. אני רוצה להיות נהגת במערבל… אולי בגלגול הבא 😉
אחלה סיפור. מחכה להמשך…
איזו יצירתיות ! מדליק ממש מה שאת עושה. נעים להכיר ולהתערבל איתך. בהצלחה
חיה,
איזה דרמה ואיזה סיום מפתיע. הסיפור הזה מתחילתו ועד סופו מלא הפתעות. אולי לא הכרת נהגת של מערבל בטון, אבל יהיו לך הרבה קוראות לסיפורי הבטון.
קראתי בשקיקה.
מרתק, כייפי, משעשע. מחכה להמשך…
איזו התחלה נהדרת!!
I'm hooked! !
מחכה כבר לקרוא את המשך הסיפור 🙂
סיפור האהבה שלך עם הבטון ומערבליו.
ומחזיקה אצבעות שבכל זאת, בעתיד הקרוב, תהיה אישה נהגת על אחד ממערבלי הבטון שלכם.
מי יודע, אולי היא קוראת עכשיו את השורות האלה ומתעוררת בה השראה…
חיוש, כתבת מקסים מקסים. נראה לי כיון מעולה ובטוח שונה מאותם דברים שיש ברשת. תמשיכי לערבל סיפורים ופרנסה!
נבהלתי איתך מהמפגש הראשון, צחקתי לעצמי כשראיתי את המערבלים המעוצבים.
מחכה לשמוע איך דברים יתפתחו בשבילך:)
מחכה לקרא עוד. מדהים שהתאונה לא השאירה לך שריטה לגבי נהיגה ומערבלי בטון. קדימה יש ים של מעצבות שישמחו לשמח הצבעוניות את המערבל! מחכה לקרא עוד
תודה יונית 🙂
ברור לי שמתי שהוא יהיה פוסט שת"פ עם מעצבות, ואולי את זה אני צריכה לשים כחלום – שאפשר יהיה לממש את זה ! (זה רק עניין של כסף כמובן 🙂 )
מדהים שהחוויה עוצרת הנשימה שתיארת קודם, לא מנעה ממך את ההתפתחות שהגיעה אחכ.. מחכה למערבל צבעוני להיתקע מאחוריו ובינתיים מחכה לקרוא את ההמשך!
ענת יקרה, תודה על תגובתך.
אחרי 23 שנים כנראה שהטראומה פחתה והאומץ עלה 🙂