(English version follows the Hebrew)
גל השתחררה מהצבא בסוף אפריל.
ימים ספורים אחר כך היא המריאה לארה"ב, לטיול הגדול. לא סתם טיול גדול: מכירים את הפתגם "גם מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן"? אז היא לקחה את זה פשוטו כמשמעו ויצאה למסע של אלף מייל – ב ר ג ל !!!
זרע קטן שנשתל בה לפני כמה שנים, כשקראה את הספר "Wild" הפך לחלום, והחלום הפך למציאות: לחצות את קליפורניה ברגל, מגבול מקסיקו ועד לגבול אורגון. 1000 מייל, שהם 1600 ק"מ ועוד כמה צעדים.
מדי כמה ימים אנחנו זוכים להצצה בתמונות מהדרך, וכמה מילים שנכתבות בווטצאפ. (תודה תודה לאלוהי האינטרנט, הפייסבוק, והתקשורת הלוויינית. בזכותם שפיותי נשמרת.)
כמובן שאנחנו גם סופרים את המיילים כשהם מצטברים עשרות על עשרות, מאות על מאות…
לכבוד חמישה שבועות וחמש מאות מייל, גל פרסמה את הטקסט הזה בדף הפייסבוק שלה וכל כך ריגשה אותי, שביקשתי את רשותה לשתף:
ללכת למרחקים ארוכים זה לעבוד קשה בשביל הדברים הכי קטנים וטריוויאלים, אלו שביום יום כל כך קלים לנו להשגה.
זה להרוויח ביושר את ההתכרבלות בשק"ש ובאוהל בסוף היום אחרי ארוחה חמה. זה להרוויח ממש ביושר את המקלחת, המיטה, הכביסה והארוחה הגדולה והמפנקת כשמגיעים לעיירה.
אבל זה דורש מאמץ והתמדה- זה דורש להמשיך ללכת וללכת גם כשקשה, כשהכפות רגליים שורפות מכאבים, והפנים מרגישות שהן בוערות מהחום בחוץ.
זה לשבת ולבכות בקולי קולות במשך כמה דקות כי קצת נשבר (ואף אחד לא נמצא מסביב לשמוע אז אפשר) ואז פשוט לקום ולהמשיך ללכת.
זה להגיד לא (תודה) לבחור שנכנס למקדונלדס באמצע חור נידח ושואל את כל המטיילים שמתנחלים שם אם מישהו רוצה הסעה לעיירה הבאה שלנו שנמצאת במרחק יום וחצי הליכה בעליות ובלי טיפת מים זורמים.
כי ככל שמשקיעים בזה יותר, ככה הכל מתגמל יותר. הכביסה מריחה הרבה יותר טוב, והפיצה יותר טעימה, והמיטה יותר נוחה (טוב, מודה שלפעמים אני ישנה טוב יותר בתוך השק"ש).וזוכים למחיאות כפיים מתיירים שעוברים אותנו על השביל, ולהתארח אצל משפחות שפותחות את הבית שלהן למאות מטיילים כל עונה, ולצידניות עם קולה קרה ועוגות ותפוחים שמונחות לצד השביל כי מישהו דאג ושם אותן שם ממש בשבילנו.
ומצד שני, הקסם של השביל הוא שכל אחד יכול להתאים אותו לעצמו ולעשות את מה שמתאים לו או נדרש. וככה יוצא שלצערי אני נאלצת לוותר על החלק האחרון של המדבר בגלל גל חום כבד באיזור,ומתחילה ממש בקרוב לטפס לתוך ההרים- שגם הם מציבים שאלות על איך יראה המשך הטיול..
🌌
🗻
ובנושא אחר לגמרי (ובתזמון מדוייק) – תודה לגל גדות הנפלאה
שבזכותה זכיתי השבוע ל-Trail name שלי –#Wonderwomen!
ומי יכול להתווכח עם זה ?!?!?
Gal was released from IDF service on the end of April. Few days later she took off to USA for her BIG journey. Not "just" a big journey… You probably know the phrase "A journey of thousand miles begins with a single step"? Well, Gal took it literally and started a 1000 Miles walk.
A small seed was planted in her head few years ago, when she read "WILD". It grew up to be a dream, and on May 10th became reality: she joined PCT Class of 2017, crossing California on the Pacific Crest Trail from the Mexican border to the California-Oregon border.
Every few days we're updated with pictures from the trail and of course we count the Miles piling up ten by ten, and hundreds on hundreds . For the 500th Miles stone Gal published this beautiful text :
To walk long distances is to work hard for the most little and trivial things, those which are so easy to get usually. It means to earn the cuddling in the sleeping bag inside the tent at the end of the day after hot meal. To really earn the shower, the bed, laundry and big spoiled dinner when you reach a town.
But it demands effort and persistency – to keep on walking even when it's too hard, when the feet ache so badly it burn, and the face burn of the heat.
It means to seat and cry out loudly for few minutes (because no one's around to hear, so I can) and then just get up and keep walking.
It means to say NO (thanks) to that guy in McDonalds in the middle of nowhere, who offered the hikers a ride to the next town because there's no water on the trail for one and a half day walk.
And yet, the more effort you put in it – the more you gain from it: the clean laundry smells much better, the Pizza is much tastier and the bed is more comfortable (Though I admit, I sleep better in my sleeping bag sometimes)
You get applause from tourists passing by on the trail, you get hospitalized in Trail Angels homes ( they open their homes for hundreds of hikers each season) and leave coolers with cold Coke and Apple cakes by the trail. You know that someone cares for you and put it there just for us.
On the other hand, the trail magic is that anyone can do it as he likes or as needed. Thus because of the heat weather in the area I'll have to skip the last part of the desert and soon I'll start climbing the mountains which also make me wonder how the rest of my trail will look like.
In perfect timing – Thanks to the wonderful Gal Gadot I got my TrailName this week:
#WonderWoman !!
חיה את החיים עם בת מדהימה שירשה ממך את ההתמדה וחצי הכוס המלאה.
כשהתחלתי לרוץ לפני כ3 שנים, קניתי כמה ספרי השראה, אחד מהם היה wild. אחד הספרים היותר מעוררי השראה שקראתי בזמנו. מאוד התחברתי אליו, עד כשראיתי את הסרט וקצת הוריד לי ממנו. בכל מקרה כשקראתי בין המרווחים את מה שבתך כתבה, פתח אצלי איזו פנטזיה רחוקה למסע בסגנון הזה, לגמוע מייל ועוד מייל. להעריך יותר כשנעשה יותר קשה.
יש לי עוד מה ללמוד ממנה בעניין התמדה.. 🙂
ובעניין ה"להעריך יותר כשנעשה יותר קשה" – ירדתי מזה. אני באסכולה של להעריך, להודות, ולברך על הכל גם כשזה קל ופשוט 🙂
כל הכבוד על הנחישות, האומץ, ההתמדה. חוויה יוצאת דופן וחיוך ששווה הכל.
לגמרי. תודה 🙂
נעתקה נשימתי. איזו מהממת ואיזו חוויה!! והצילומים, אחחח, הצילומים. וונדרוומן אמיתית!!. תודה על השיתוף (ותרגיעי אותי שהיא לא עושה את זה לבד, ולא ישנה לבד בשטח… הבנתי מהפוסט שזו דרך מרובת טיילים)
מממממ… טל, אההההה, זהו ש…. לבד. 90% מהזמן. פה ושם אביה מצטרף אליה ליום או יומיים. אבל רוב הזמן היא הולכת לבד. רוב הזמן ישנה בחבורה. לפעמים הפוך. 🙂 ואני לגמרי סומכת עליה. (אבל גם עוקבת אחריה עם אפליקציה לוויינית 😉 )
ואוו! כל הכבוד לה. אילו סיפורים, חוויות ותובנות בוודאי אספה בדרך. בהצלחה בהמשך המסלול🍀
תודה, ליאן.
אני בהחלט מקווה שהחוויות שלה יפרנסו בלוג משלה ביום מן הימים 🙂
חיה , הברק בעיניים והחיוך, מסגירים ה"וונדר וומן " הפרטית שלך .
כאמא לילדה שעשתה לבדה "יורוטריפ" בגיל 17 וגם עכשיו מטיילת לבדה מבחירה (סגנון אחר של טיול)
את לא פחות מ"וונדר וומן" בעצמך .
מאמינה שבשבילן ובשבילנו , זה מסע התפתחותי מאוד בריא
ותודה ששיתפתן
לגמרי מסכימה איתך. אני בהחלט גאה ומתענגת לראות בה את ההשתקפות שלי. (יורטריפ? אני לא אספר לגל… ) 🙂
וואי וואי חיה הבת שלך היא משהו מיוחדת במינה. קראתי את הפוסט וזה עש לי חשק עז לעשות את ה1000 מיילים הללו. כמו ויאפסנה אבל עם מאמץ פיזי ונוף משגע. קראתי את הספר והוא לחלוטין עשה לי את זה. ממש כמו הפוסט שכתוב פה. מעוררת השראה! אהבתי מאוד. תודה. (גם גרמת לי לדמעה קטנה בקצה של העין, לא יודעת למה, אולי זה מהמאומץ הנשי הזה, אולי זה בגלל המילים, וייתכן שזה בזכות האהבה)
התחברה לך מילה בתגובה, יוניתוש, "המאומץ הנשי" וזה לגמרי הגיוני – החיבור של האומץ והמאמץ, המילים והאהבה – גם לי הם גורמים לדמוע
אני מלאת הערצה!
WILD!
איזה יופי! איזה מסע מרתק! איזה אומץ!
שולחת לגל חיבוק ענק ומקווה לקרוא על הרפתקאותיה גם בהמשך 🙂
מחייכת מאוזן לאוזן מול תגובתך.
החיבוק יישלח מייד לגל, וגם הבקשה לקרוא עוד על הרפתקאותיה
🙂
מסע מדהים ומעורר השראה…אני מניחה שהדאגה ההורית קצת מכבידה.אבל הילדה הזאת מדהימה בנחישותה והחיוך אומר הכול…זכית בילדה העושה מסע לתוך עצמה <3
ההתגברות על הדאגה (ולא רק ההורית) היא לגמרי המסע שלי לתוך עצמי, בזמן שהיא עושה את המסע שלה.
והחיוכים שלה (גם אלו שמייד אפשר לזהות כחיוכי-סלפי) לגמרי עוזרים לי בדרך.
🙂 תודה נעמי
חיה, נגמרו לי המילים. מזדהה עם כל מה שנאמר כאן. חוויה יוצאת דופן, התמדה, רצון חזק ובחורה צעירה מקסימה שהיא שלך.
:-)))) תודה יקירתי
וואו וואו וואו … מדהים!!! היה כיף לקרוא, להתרגש, ולהציץ קצת לתוך המסע הנפלא הזה. מה גם הצליחה לעורר בי את המחשבה על המובן מאליו שלומדים להעריך כשאין וחסר וקשה .
את בטח ממש גאה, ובצדק.
ובכן, אחרי כל התגובות המפרגנות של כל הנשים כאן אין לי אלא להצטרף. וונדרוומאן, גדולה, מסע אל עצמך ( של אמא ובת ) וכיוצא בזה קלישאות שאתן הנשים ממש מצטיינות בהן.
רק שאלה קטנה לי כל הדמעות האלה, כן, אי אפשר היה לכבות כמה דלקות בקליפורניה איתן? על הדרך ככה.. 🙂
מדהימה! פשוט מדהימה!
ללא ספק wonder!
כמה כח, איזו נחישות, מעוררת השראה בכל מובן של המילה!
חלום שלי, שאולי יום אחד אגשים.
אם יקרה – מבטיחה לעדכן.
אני קוראת את הפוסט הזה במרחק של כמעט שנה מאז שפורסם, מניחה שבינתיים גל שבה הביתה מהטיול, שסיימה לפחות את רוב המיילים ששמה לעצמה כאתגר.
פשוט נפלא. ההשראה שקיבלה מהספר שקראתי ואהבתי והיציאה למסע עצמו.
במובן מסויים מזכרה לי אותי שלכבוד שנת היובל לחיי נתתי לי מתנה את שביל ישראל, אצלנו זה בקילומטרים, 1000 קילומטרים של שביל שאני עדיין צועדת בו. לא ברצף, כי לא מתאפשר , אבל עושה מה שיכולה, בסופי שבוע.
מזדהה עם כל מילה שכתבה על הקושי, האתגר, והתגמול שמקבלים כשמתגברים על הכל. שלא לדבר על יופייה של הדרך וטוב לבם של האנשים שפוגשים.