עידן הטכנולוגיה חוצת הגבולות הוא חגיגה עבורי
פעם הייתי מבלה שעות מול מגזינים, חוברות וספרי אמנות בספריית מוזיאון תל אביב, כדי ללמוד עוד על אמנים חדשים, להכיר את המגמות החדשות (או הישנות) באמנות, להתחבר לזרם הידע הגדול.
היום זה כל כך פשוט – במרחק מקש או מילת חיפוש בגוגל, זה מגיע ישר עד אלי, בחדר העבודה שלי, בסלון או בחדר השינה. זה כמו לצוף באופן קבוע על הזרם – ומתי שמתאים לי – לדוג איזה משהו שתופס לי את העין ומרחיב את הנשמה וגורם לי פשוט לשמוח.
ומה שעוד משמח בזה, שאנחנו לא תלויים יותר באוצרי המוזיאון או בעורכי המגזין – חופשיים מפוליטיקה ובירוקרטיה של עולם האמנות. אפשר להתחבר ישר למקורות ההשראה – והרבה פעמים אלה אמנים שאפילו לא עובדים בלהיות אמנים, אלא יוצרים מעמקי נשמתם, כשרונם ואהבתם. והתדר הזה – אותו אני מחפשת.
קוראים ליוצרת שעשתה את הקולאז' הזה. האמנית היווניה-אמריקאית יצאה בסוף 2016 בהכרזה (בסטטוס פייסבוק) שהיא לא עושה יותר קולאז'ים ! מעכשיו תעסוק רק באיור. למה? ככה בא לה. תודה לאינסטא-אל, ולאלוהי הפייסבוק והגוגל שמאפשרים לנו להמשיך וליהנות מכל מנעמי הקולאז'ים שלה.
[אני לא בטוחה שהיא עומדת בהחלטתה, מבדיקה של כמה חודשים מאוחר יותר, עוד ועוד קולאז'ים נפלאים עולים באתר שלה: Eugenialoli.com]
היצירות שלה סוריאליסטיות, ומזכירות עבודות של אמני הדאדא, הסוריאליזם והפופ-ארט. אבל לשים עליה את הכותרות האלה זה מיותר ומגביל. עבודותיה, המשלבות דימויי וינטג' עם צילומים ואיורים מודרניים, הן חגיגה של השראה, נקודות מבט חדשות ומרעננות, יציאה מחוץ לקופסה, עשירות בתוכן ביקורתי-חברתי, עוקצני לפעמים, מעורר אימה לפעמים – אבל תמיד מוגש עתיר צבע ומתיקות.
הצילום הזה פיאר את השידה בבית הורי הרבה שנים עד שדהה לגמרי:
הוא פיאר גם את זכרונותי כבלרינה פוטנציאלית, שרק חוסר בטחון ילדותי מנע ממנה להפוך לכוכבת בת דור. מזה שנים רבות הוא שוכב עטוף במסגרת מתכת דקה ומחלידה באחד מארגזי הזכרונות מאבא-אמא. נזכרתי בו והוצאתי אותו חזרה לאור כשראיתי את הקולאז הזה של לולי:
ככה בדיוק אני זוכרת את עצמי, קשת ברגל, עמידה כה זקופה שאפשר פשוט לעוף איתה, חצאית טוטו שמורכבת מכוכבי היקום כולו, ואני ביניהם.
החיים שלי תותים.
מילה למאמנים
הזכרונות שלנו הם חומר גמיש, פלסטלינה של דימויים ורגשות. לא תמיד "המציאות" או "האמת האובייקטיבית" זה מה שאנחנו זוכרים. אבל זאת תמיד האמת הריגשית והמציאות הריגשית.
עם העובדות אפשר להתווכח, עם האמת הריגשית לא.
עם העובדות אי אפשר להתקדם לשום מקום. עם המציאות הריגשית – בוודאי שכן.
כל מיני דברים ביום יום יכולים להיות טריגר להעלאת זכרונות מכוננים ריגשית. אם יש גם תמונה ממשית לעבוד איתה – זה נפלא. אבל גם אם לא, ניתן לשאול את המתאמן / המטופל שלכם שאלות על התמונה שקיימת בזכרונו:
מתי התמונה צולמה, מה מתואר בה, מה קרה רגע לפני ומה קרה רגע אחרי, מה הרגשת אז ומה היום…
מתוך השיחה שמתפתחת ניתן לבנות תמונה מנטלית חדשה, מעצימה, מחזקת ופורצת דרך.
טוב, ואוו. קראתי בנשימה אחת והתמוגגתי מהכל.
איזו הפוגה כיפית של היום לצלול לתוך התמונות המגניבות והמעניינות שצירפת ולקרוא מילים מלטפות וחכמות. תודה
תודה דפנה'לה, נעים לשמוע.
פוסט שכולו קסם אחד גדול – לעיניים וללב
תודה יקרה 🙂
זה בדיוק מה שהרגשתי לאורך כל הפוסט. פשוט קסם. כל הכבוד
כתבת נהדר התחברתי מאוד. בחרת אומנית נהדרת עם עבודות מהפנטות שאי אפשר להשאר מולם אדישים. איזה כיף לגלות את הבלרינה הקטנה שבך (-:
תודה מיכל, כיף שקלעתי לטעמך, אני ממש מסכימה איתך. עבודות מהפנטות. בשקט בשקט אגלה לך שלפעמים אני מוצאת את עצמי עומדת מול הטלויזיה כשאיזה בלט מוקרן על המסך, מתרגלת שוב פלקס ופוינט וחולמת… 🙂
איזה כייף שבזכותך היכרתי יוצרת שמסקרנת אותי. הסיפור שכתוב כל כך יפה ומחבר אותנו לחלומות שאנו לוקחים אותנו כל הדרך מילדות לבגרות. תודה.
תודה יפעת 🙂 באמת יש איכות חלומית בכל העבודות של לולי, יכול להיות מעניין לקרוא אותן דרך משקפיים כאלה, של פירוש חלומות. אני התייחסתי יותר למסרים החברתיים / ביקורתיים שהיא שותלת.
תודה על נקודת המבט הזאת.
תמונות מקסימות ומעוררות מחשבה !
תודה על פוסט מקסים חיה.
ולגבי הטיפ בסוף למאמנים, אני ממש מסכימה איתך.
את העובדות לא ניתן לשנות אבל את האמת הריגשית ניתן לרפא.
הרבה פעמים אני מבקשת ממתאמנים שלי שיזכרו במשהו מהילדות. כשהם אומרים שהם לא זוכרים (מה שבדר"כ קורה), אני מבקשת שימציאו 🙂
מעולה. בסופו של דבר המוח שלנו לא באמת יודע להבחין בין "מציאות" ל"דמיון", אז המצאת זכרונות יכולה לעבוד טוב לא פחות מזכרון [לכאורה] אמיתי.
יופי של כתיבה סוחפת לתוך התמונות והתובנה שהכל בראי המתבונן בסופו של דבר. תודה
תודה איילת. התובנה הזאת, שכל העולם, כל המציאות הם בעצם ראי שלנו – יכולה להיות לעיתים משעשעת, לעיתים נעימה ולעיתים מטלטלת ומעצבנת. אני משתדלת לא לברוח מהתובנה הזאת בכל מצב.
חיה יקרה, איזה מזל שהתאפקתי עם קריאת הפוסט בשביל לפתוח איתו את הבוקר שלי, פוסט מלא הפתעות, ניצנוצים, וים של השראה, אומנית מרתקת, והבלרינה סובבה את ליבי ביחד עם טעם התותים בפי.
תודה לך.
נתלי יקרה, איזה כיף לקרוא את תגובתך – בכל שעה. יש לי הרגשה שנמשכתי לתותים שלה בזכות התותים שלך שנשתלו אצלי לפני כמה ימים 🙂 היזון חוזר קוראים לזה 😀
חיה , איזה כייף של פוסט
המילים ,התמונות והחיבור שלך במשפט ששבה אותי (כמו הפוסט) " ככה בדיוק אני זוכרת את עצמי, קשת ברגל, עמידה כה זקופה שאפשר פשוט לעוף איתה, חצאית טוטו שמורכבת מכוכבי היקום כולו, ואני ביניהם "
תודה על הפוסט הנהדר ועל ההכרות עם Eugenia Loli
מקסים. התחברתי לפוסט מהמון כיוונים. אמנות, חופש מהכוונת עולם האמנות הפורמלי, חופש יצירה, ריקוד – אהבה ענקית שלי, תמונות ישנות (וואו, חיה, תריסי אסבסט…). אהבתי שהערך המוסף לא מייגע, אלא קצר וקולע ועם העומק שומר על הקלילות של הפוסט. תודה.
הכיף בתגובות זו היכולת לקבל עוד ועוד נקודות מבט שלא תמיד הצלחתי לראות קודם. אסבסט זאת מילה שכבר לגמרי שכחתי, וכן… אני עתיקה …. 😀
תודה מיקי 🙂
פוסט מקסים שנגע בי מאוד. מזדהה עם התהליך מספריית המוזיאון למקור ההשראה הפרטי באינטרנט. גם אני מכירה תודה לאפשרויות האלה שפתחה הרשת ולשחרור מעול האוצרים וקובעי הטעם. תודה על ההיכרות עם לולי ותודה גם על האפשרות הזאת של ההתבוננות האחרת בתמונות, שמובילה אל הזכרונות, החלומות והמקומות העמוקים.
תודה לך על ההזדהות ועל האפשרות לגעת. שמחתי לשמוע 🙂
פשוט נפלא!הפוגה מרעננת, צבעונית ומרגשת באמצע היום. תודה על השיתוף
תודה אדוה וברוכה הבאה 🙂
עוד עוד, אני רוצה עוד פוסטים כאלה. תודה
הסמקתי. תודה 😀
פוסט נוגע ללב. התחברתי מאד למציאות הרגשית שציינת, שאותה אנחנו זוכרים. תודה על השיתוף וההארות.
תודה טלי. תודה שהתחברת ותודה שנתת לזה לגעת בך <3
יופי של יציאה לשיחה הכרתית. הקולאזים באמת מהממים ונחמד לדעת שהיית בלרינה. כעת את רוקדת בין עולמות. בהצלחה
תודה יקרה. העולמות האלה באמת מרקידים אותי, ואני מנסה להקשיב גם לקצב ולדבוק בו 🙂
אני מחוברת לפוסט הזה מכל כך הרבה הבטים-הכל מהקולאזים, דרך מה שכתבת על תמונות ילדות ומציאות רגשית ועד שתי הבלרינות הפרטיות שלי. וואו. תודה.
בכיף. שמחה שנגעתי 🙂
באמת תותים פה אצלך.
איזו יוצרת מעניינת ולא שיגרתית!
כיף שאנחנו לא מוגבלות יותר לספרייה….
נהניתי ממוש
תודה אביטל <3
🙂
וואו, חיה! איזה פוסט הורס, הקולאז'ים מהממים. אני מאוד אוהבת פוסטים שחושפים בפניי עולמות אמנותיים שלא הכרתי, ובקולאז'ים האלה יש שילובים שהם גם מאוד חכמים וגם עשויים בצורה מושלמת! התאהבתי קשות. תודה על הפוסט הזה!