צילום: חיה גולן
זה אבא שלי. אני חושבת שהוא עוד לא היה אבא שלי כשהתמונה צולמה, בפורים שנת חמישים ומשהו – אפילו עוד לא הייתי בתוכניות אז. (למעשה אף פעם לא הייתי בתוכניות. נחתתי בהפתעה – אבל זה סיפור לפוסט אחר) ועדיין מבחינתי – זה הצילום שעבורי הכי מבטא את מי שהוא היה. מצחיקולי בחלוק בית. פורים זה החג שלו. הוא אמנם נולד במוצאי פורים אבל מבחינתנו – פורים זה יום ההולדת של אבא.
אני זוכרת את התחפושת הזאת מילדותי. היא אף פעם לא התיישנה… אף גדול מפלסטיק, שפם ענק, ומסגרת משקפיים ריקה. מאד אהבתי לחבוש אותם על פני, נותנת לשפם לדגדג לי את הסנטר, אבל עוד יותר אהבתי לחבוש אותם על אבא. החלוק המרופט – אני עדיין יכולה לחוש בקצות אצבעותי את מגעו הרך – מפוספס.
עכשיו, כשאני מסתכלת על זה שוב אני מופתעת : המסכה – זה הוא.
הרי גם ללא מסיכה היה לו שפם, אף משמעותי, ומשקפיים. מצחיק.
אז מה, אני שואלת את עצמי, גם השפם-אף-משקפיים-של-יום-יום הם מסיכה?
מזל שאדם הוא סוג של חיה והאינסטינקט הטבעי הוא לחיות
ומשאבת הכוח שלי מקולקלת - נגמרו לי כבר כל הבארות
מזל שאדם הוא סוג של חיה והאינסטינקט הטבעי הוא לחיות לחיות.
רק איתך אני יכול להיות כי בארון אצלי בבית תלויות אלפי מסכות ולמסכות האלה ישנם אלפי פרצופים הכישרון שלי הוא לשים את המסכות שלי על אנשים אחרים. (מסכות / ליאור ברוך )
|
ומתי זה מתחיל בעצם? מתי אנחנו עוטים על עצמנו את המסכה הראשונה?
כשנולדתי, אחותי – שיש לה שם יפהפה של אבן חן – חשבה ש"חיה'לה" זה שם ממש יפה. מכיוון שהשם המשותף לשתי הסבתות המנוחות שלי (חיה-לאה, ושרה-חיה) היה חיה גם כן – זה השם שניתן לי.
בשנות ה 60 וה 70, כשלחברות שלי קראו סיגלית ודלית, נעמה ושירן, חשבתי שחיה שם נוראי, דודתי וזקן. הייתי ילדה עדינה, רגישה וביישנית, משקפופרית ותולעת ספרים, עם שיער זהוב וצמה ארוכה. הדמות אליה נשאתי עיני (וגם הייתי מוכנה לשאת את שמה) היתה תמר. אבל לא תמר סגניתו האמיצה של ירון זהבי מפקד "חסמבה" , אלא תמר הקבוצניקית החולמנית מ"דפי תמר" של דבורה עומר.
בתיכון הבנתי שזאת ההזדמנות לעשות שינוי. תמר פינתה מקומה לבילבי, וחיה הפכה ל ANIMAL. זה התחיל בלהציג את עצמי כזו שיכולה להיות בכל יום, בכל רגע, חיה אחרת לפי בחירתי.
נהניתי מזה. נהניתי מלהיות לפעמים עקרב, לפעמים נשר, לפעמים נחש. (חתול פחות. לא אוהבת חתולים.)
אף פעם לא התחפשתי לחיה. ANIMAL חיה בתוכי כמהות, כחלק מתכונות האישיות שלי.
ANIMAL היא אחת הפרסונות שלי. זו המסיכה בה אני משתמשת כשאני מבקשת לעצמי אומץ, יכולת להשיג את מטרותי בלי פחד, חיבור לנערה המתבגרת שטרפה את העולם בהנאה, חיבור להצלחה נטולת מאמץ.
הדמויות שאליהן כן התחפשתי (במיוחד כבוגרת, כשזה היה לגמרי מבחירה) הן אולי הדמויות שהייתי רוצה להיות או לחזק בתוכי. הרבה פעמים התחפשתי למכשפה: גם כי זה ממש קל להטיל על עצמי גלימה שחורה וכובע מחודד קצה, וגם כי היכולת לרקוח מרקחות, להטיל כישופים וקסמים ולגרום לטרנספורמציות של חפצים, בעלי חיים ואנשים תמיד קסמו לי.
אחת האמניות הכי מרתקות בעיני שפועלות היום, זו סינדי שרמן, שעבודתה מבוססת על התחפשות וצילום. היא עושה את זה כבר 35 שנים, וזה מגיע ממקום נפשי עמוק ותרפויטי, שנובע ונובע ולא נגמר. כותבת עליה מרית בן ישראל:
...וכמה מילים על ההתחפשות, כי זה הבסיס בסופו של דבר, לכל מה ששרמן עושה. שרמן מתחפשת כמו שילדה מתחפשת, לא רק במועדים קבועים כמו פורים או הלואין, אלא כמשחק וכבריחה וכדרך ללמוד את העולם ולמדוד אותו על עצמה. וגם בתוצאה יש איכות כמו ילדית. כי ילדים בתמימותם לא תמיד מבינים את מושא החיקוי, הם לא מבחינים בין עיקר לטפל, וחושפים בלי משים את המניפולציות והשקרים שמזינים את המקור.
ומה אתכם? איפה המסכות בחייכם? יש או אין להן מקום? אשמח לתגובותיכם.
מילה למאמנים
נושא המסכות והחיבור שלו לעצמי, לנפש – הוא נושא ענק ויש לו אינספור זויות שניתן לחקור ולהתעמק בהן. בשיחת אימון ניתן לפתוח את הנושא הזה דרך נושא התחפושות (למה התחפשת בילדותך? איזה תחפושות אהובות עליך ואיזה לא? וכד') ולהמשיך לדבר על תחפושות / מסכות פנימיות.
אפשר לראות עוד דוגמאות ורעיונות באלבומי הפינטרסט שלי: מסכות ו פרסונה
הנה כמה נקודות יציאה לדרך: (המילים המודגשות הן דלתות לעולמות של ידע נוסף)
- מסכות שימשו את האדם מראשית ימי ההיסטוריה – כחיבור לטבע ולאלוהות, כחלק מטקסים שבטיים ותרבותיים, כחפץ פולחני, כאביזר תיאטרלי, באמנות או למשחק והנאה.
- הפרסונה היא אחת מארבעת הארכיטיפים (דפוסים התנהגותיים אנושיים בסיסיים) המרכזיים אותם הגדיר הפסיכואנליטיקאי קארל גוסטב יונג . הפרסונה היא מעין מסכה (persona בלטינית = מסכה) שבאמצעותה אנו מסתגלים לדרישות החברה והתרבות בהן אנו חיים. פסיכולוגים וחוקרים שהמשיכו ופיתחו את שיטתו של יונג יצרו שיטת עבודה עם הדמויות הפנימיות שנקראת Voice Dialog
- ראלף יוג'ין מיטיארד (1925-1972) הוא צלם אמריקאי, שצילם את משפחתו וחבריו כשהם עטויים מסכות לייטקס. הוא יצר עולם מוזר, מטריד, סוריאליסטי, שמחייב את המתבונן להיעצר ולהיות ער למה הוא מרגיש מול הצילומים. –
- דווין מייקלס – הוא צלם אמריקאי מרתק, מהראשונים שהשתמשו בנאראטיב כערך לצילום שלהם. הוא מספר סיפורים דרך הצילום – לפעמים באמצעות סדרות, ולפעמים באמצעות הוספת טקסט.
- רוברט מייפלת'ורפ – מגדולי הצלמים במאה הקודמת. בסדרה הנקראת "דיוקנאות עצמיים" הוא מציג 10 צילומים של עצמו כ'פרסונות' שונות ובהן שד, אשה, ומלאך המוות.
- סינדי שרמן – צלמת אמנית, שכל עבודתה מבוססת על התחפשותה לדמויות אחרות וצילום הסצינה. עבודתה מרתקת וחכמה ונוגעת (בתבונה, בהומור, ברגישות או בבוטות) בביקורת התרבות המערבית, האמנות והקולנוע.
על כל האמנים האלה ואחרים ניתן למצוא עוד מידע באתר ARTSY
חיה, איזה פוסט מעניין!
חייבת לומר שמאוד מעניינת הפרשנות שנתת לתמונת התינוקת שלך בכתב יד כי לי זו פשוט נראית כמו הבעה של מודעות לסיטואציה ולחמידות שלך 😊
אני חושבת שהמסכות הוא נושא מרתק, ושיש למסכות בחיינו משמעויות רבות מאוד. חלקן חיוניות וחלקן הרסניות.
אבל יכולה להעיד על עצמי שעליי הן בעיקר מכבידות.
תודה על הפוסט!
תודה סיון.
כמה מהצילומים המעובדים בפוסט הם חלק מעבודה שעשיתי לקורס פוטותרפיה. המקום המרצה (מלשון ריצוי) היה נוכח מאד בחיי, והלכתי ובדקתי אותו אחורה, גם דרך התמונות וגם בעבודת מודעות. אני מניחה שזה נראה קצת מנותק מההקשר כאן, אבל זה חשוב.
מרגש ונגע ללב. היכולת שלך לקחת את השם שלא היה "זוהר" בעיניך, ולהפוך אותו לחוזקה פנימית, למעין נשק סודי שמסייע לך להתמודד עם העולם. יש משהו בהתבגרות שלנו עם השנים שמאפשר לנו להבין שהמסכות הן כלי שמאפשר לאמץ לעצמנו חוזקות ותכונות שקיימות בנו אך איננו רואים אותן למרות שהאחר רואה אותן בנו.
יפעת תודה, אני ממש מסכימה עם ההגדרה שלך.
מקסים ומעורר מחשבה.
והתבלבלת…את לא מכשפה, את קוסמת!
LOL תודה בעז, זה שלא פגשת את המכשפה לא אומר שהיא לא שם 😛
חיה את החיים, שמחתי לראות את הכינוי באחד הלוחות על שמך. פוסט מעניין, כרנולוגי ומרחיב בנושא המסכות, התחברתי מאוד לחיבור שלך לשם, ולתיאור המסכות בעולם, בעיקר בהקשרו לפרסונות, הלקוח אצלי מעולם המיתוג וחווית המשתמש, כמה זה מתחבר לי היטב עכשיו לתהליך כתיבת הפרסונה כמסיכה. תודה
תהיתי מי ישים לב 🙂 ברור שאת !
התמונה של אביך מחופש מעולה וההבנה שהמסכה זה הוא מצחיקה ומדהימה.
גורמת לי לרגע לחשוב אילו מסכות "בלתי נראות" אני סוחבת איתי בתיק?!? האם הם בלתי נראות בכלל?!?
מה שבטוח את רובן אני אוהבת וכולן בעצם שייכות לקולאז' של החיים ויש להן חשיבות רבה,
בדיוק כמו הקולאז' היפייפה שצירפת בסוף.
מיכל יקרה, תודה.
מפתיע שההבנה לגבי המסיכה נחתה עלי רק בזמן שכתבתי את הפוסט… 🙂
השאלה לגבי המסכות הבלתי נראות מעולה. היא מתחברת לשאלה – "מה אנשים יודעים עלי שאני לא יודע?" וכשמסכימים לחפש את התשובה – מגלים אוצרות.
וואו, פוסט מעולה!
כשהפסקתי לעשן הייתי בשוק מכמות המסיכות שהעישון סיפק לי.
עמודים ארוכים כתבתי על הנושא, למגירה 🙂
כמו תמיד, דווקא כשמשהו מסתיים מבינים למה הוא היה שם מלכתחילה…
🙂 אשמח להציץ במגירה שלך.
נושא המסיכות הוא נושא מרתק !
ממש אהבתי איך שלקחת את הנושא והדגש בו כל מיני זויות. הסיפור על אבא שלך מקסים ומעורר געגוע 🙂
אני זוכרת שכשהייתי ילדה אמא שלי היתה משקיעה בתחפושת כל פורים.
היא לא ממש אהבה את זה אבל עשתה הכל כדי שנהנה.
הכי אני זוכרת שמתישהו ביסודי הייתי "אחות בשביתה". כי אז היו כנראה מלחמות של האחיות על שיפור תנאים.
ככל שגדלתי פחות ופחות התחברתי לפורים וללהתחפש.
היום אני מתחפשת רק אם ממש מכריחים אותי וגם אז אשים איזה משהו על הראש ואצא לידי חובה.
אני חושבת שלכל אחד מאיתנו יש מסיכה אחת או שתיים שהוא רגיל להתנהל איתן ביום יום.
קשה בלי. יש בהן הגנה.
רק צריך לוודא לא להתבלבל, ביני לבין המסיכה 🙂
וואוו מירב,
קראתי ונצבט לי הלב – השארתי את אמא שלי מחוץ לסיפור- אבל היא היתה בדיוק כמו אמא שלך, משקיעה בתחפושות שלי באהבה, בתפירה, באביזרים…
בהחלט יש במסכות הגנה. אני מתייחסת גם ל"תפקידים" או ל"כותרות" שלנו כאל מסיכה – אמא, אחות, בת זוג, בעלת עסק, בלוגריסטית (מסיכה חדשה שלי), מאמנת. אני חושבת שבכל פעם שאני בוחרת במודע או שלא במודע איך להתנהג – אני שמה על עצמי מסיכה. ואני באמת שואלת עכשיו – האם יש איזשהו CORE פנימי שהוא נטול מסיכות? שהוא מהות טהורה בלבד?
חיה, כתבת פוסט מרתק על נושא אינסופי שאפשר לדבר עליו בלי סוף בכל כך הרבה רבדים ואת נתת לנו טעימה קטנה ממנו עם שיתוף אישי מרגש. נהניתי לקרוא, להכיר אותך יותר טוב ולהרהר על המסיכות בחיי – מה מהן הוא בבחירתי, מי מהן ארצה להשיל ממני ואיזה מסכות חדשות ארצה ללבוש.
תודה מיכל. זה באמת אוקיינוס עצום וכיף לצלול בו.
מסיכה היא דבר נפלא בעיני אם יודעים כיצד להשתמש בה בחיים.
מסכה כמטאפורה, מסכה אמיתית, מסכה דרך השם שלנו יש כל כך הרבה סוגי מסכות.
מסכה היא אמירה, כיסוי, הגנה, הסתרה היא מדברת את מה שהתת מודע שלנו לא יכול להגיד במילים. לא סתם השבטים על פני הגלובוס מחוברים כל כך למסכות, לאיפור, הן אמירה מאוד חדה וברורה. כמה משמעות יש למסכות במקומות האלו.
הפוסט שלך מרתק חיה. בוחן את ה"דבר" העצום הזה מזוויות מאוד מעניינות. אבא שלך שחיוך גדול עלה בי כשקראתי מה כתבת עליו בהקשר. הקשר הכי תמים ושמח שיכול להיות למסיכה. השם שלך חיה, כמה תבונה הנחת בו לעשות ממנו עבורך לימונדה במקום לימונים.
והפרסונה שזה נושא מרתק, פוסט שלם בפני עצמו
פעם אהבתי את פורים אבל יש לי עניינים איתו בשנים האחרונות. קצת התרחקנו אני והוא.אני והמסכות.
אנחנו קצת בהפסקה.
אני אדם נטול מסכות בחיי לא משתמשת בהן.
לפעמים למול ילדיי אני מוציאה אחת ומגנה עליהם כשאני מרגישה שהיא חייבת להיות עליי לכמה שעות. מברכת על קיומה.
סיכמת את זה כל כך יפה, תמרי, תודה 🙂
אני מזדהה עם הריחוק הזה מפורים. גם אני מסתכלת עליו מבחוץ כבר כמה שנים.
נראה לי שדווקא הריחוק הזה מאפשר לשאול את השאלות האלה – על המפגש עם התחפושות, המסכות והפרסונות שלנו.
השארת אותי עם תהיה – האם באמת ניתן להיות [ולחיות] נטולי מסכות ?
ושוב תודה על השער שפתחת לי – השער שפתחת בי – להיות "מספרת הסיפורים". זה מרגיש כל כך נכון, כל כך טבעי… כאילו שלבשתי את עצמי כמסכה 😀
חיה,
נושא מרתק הצגת אותו בפנים רבות ובאופן כל כך מעניין. גם השיח שנוצר פה בעקבות הכתיבה שלך מאוד מעניין ואני מסכימה עם הרבה מהנאמר. מרתק בעיני הגילוי שפורים הוא לפעמים ההזדמנות להיות אני עצמי והמסכה מחברת לאיזה אני פנימי. זה בעצם הפוך על הפוך. גם לי היתה במשך שנים מערכת יחסים מורכבת ונהניתי לקרוא על הדרך שאת עברת עם השם שלך. אני אוהבת גם את החיבור העמוק שלך בין האהבה לאמנות למקום הנפשי-אישי-טיפולי ולומדת ממך כמה דברים 🙂
לא נותר לי אלא להסמיק.
תודה רבה 🙂
וואו חיה איזה פוסט מרגש!
יצא לי הרבה לחשוב על מסכות בחיים שלי ודמויות שאני עוטה, אבל אף פעם לא חשבתי על זה בהקשר של השם. עברת תהליך מקסים של התפתחות מתוך השם שלך. אני מרגישה שככל שאני גדלה אני מבינה שהמסכות האלה הן לא סותרות זו את זו, לא להפך. הן הופכות אותנו לאנשים יותר מורכבים, שבדיוק כמו אצלך, יכולים להכיל בתוכם גם את האומץ החייתי וגם את העדינות.
נהנתי מאוד מהפוסט והוא העלה לי נקודות למחשבה.
תודה נגה. 🙂
החיבור שלי עם שמי הוא באמת תהליך רב שנים. כל פעם הוא צץ לי מזוית אחרת שמאפשרת עוד התבוננות ועוד בחירה.
<3