הפוסט הזה נולד מתוך רעיון לבלוג-הופ – שירשור של פוסטים באותו נושא, כל אחד מנקודת המבט הייחודית של כותבו. אז אמנם זה קצת התמסמס, יחד עם זאת, כבר מצאתי כמה לינקים לפוסטים ממש מעולים בנושא ספריות… ראו בסוף הסופי לגמרי של הפוסט.
"גם אני".
"גם אני" .
"גמני גמני !!! "
צפי (חברתי בעלת הבלוג הנהדר ברקיע השביעי) מספרת את סיפורי ילדותה ואני מגלה שהיא מתארת בדיוק אותי. ילדה קטנה שלומדת את עולמה מן הספרים. "תולעת ספרים" קראו לי. הולכת לספריה כל יום, חוזרת עם שני ספרים (צפי קיבלה 4 כל פעם !!) אחד מחסלת בדרך, תוך כדי נסיון להימנע מלהיתקל בתמרורים או בעמודי חשמל ואת השני גומעת מתחת לשמיכה בחדר.
הספריה הציבורית בבית עמנואל נדמתה בעיני כמקדש. הייתי נכנסת בצעדים חרישיים לתוך האולם הענק, מתכווצת בכל פעם שלחישת "ששששששששש….. " נוזפת מגיעה מכיוון הספרניות, מתעטפת בריח הספרים הטוב, המנחם והמיטיב, נותנת לספרים לקרוא לי. חיכיתי נצח עד שהגעתי לגיל התיכון – אז כבר מותר היה לעלות לקומה השניה, לשבת ליד השולחנות העגולים ולכתוב עבודות חקר….
אילוף הסוררת
הבית שגדלתי בו אהב ספרים.
מעל הפתח המבדיל בין ההול לסלון היה מקום למדף אחד ארוך. חלקו האחד אכלס את הספריה לעם של עם עובד וחציו השני החזיק בעולה של האנציקלופדיה העברית. אני לא יודעת כמה מתוכם אמא באמת קראה (אני קראתי את רובם מאוחר יותר, כשבגרתי, עד שהתפסן בשדה השיפון הכריע אותי)
מה שאני זוכרת בוודאות זה שפעם בשבוע היא היתה חוזרת עם ערימת ספרי "הרומן הרומנטי" מדוכן הספרים שבתחנה המרכזית, מתחת למקום עבודתה. לצערי, תפישות הזוגיות שלי כנערה מתבגרת הושפעו יותר מנאראטיב "אילוף הסוררת" של ספריית התחנה המרכזית ופחות מ"אילוף הסוררת" של שייקספיר..
בכל פסח אבא היה עולה על סולם, מוריד את כל הספרים, ומנקה את המדף. אמא היתה עוברת על הספרים עם מקל נוצות, פותחת לכדי דפדוף מהיר כל אחד מהספרים בכדי לאוורר אותו מהאבק. אני עזרתי עד שהעיטושים הכריעו אותי…
(אני קוראת מה שכתוב עד כה וקולטת שילדי המילניום בטח לא מבינים בכלל על מה אני מדברת… )
לא קונה ספרים!
כבר שנים רבות שאני לא קונה ספרים. יש ספריות ציבוריות, יש חברים וחברות, יש ספריות בתחנות האוטובוס, בתחנת הרכבת, על גדרות הבתים ועל חוף הים. ארון הספרים שעבר מבית ההורים לביתי הפך לכלבויניק, ורוב הספרים שאני שומרת אצלי בקנאות קשורים לעבודתי ולתחביבי.
ועדיין ליבי מנתר כשאני נתקלת בצילום של ספרייה כזאת:
הספריה האקאשית של הנשמות *
כל עולמות הידע האינסופיים האלה שנצורים ומקוטלגים שם… כל הצעדים השקטים שנבלעים בשטיחים הרכים, ריח כריכות העור.
כשעשיתי פעם מדיטציה של ביקור ב"ספריה האקאשית"* ראיתי את עצמי בתוך ספריה מהסוג הזה בדיוק.
באחד הגלגולים הקודמים בטח הייתי ספרנית או לכל הפחות חיפושית ספרים אדומה….
- (הספריה האקאשית, כך אומרים, היא מעטפת אנרגתית סביב כדור הארץ שמכילה את ההיסטוריה של כדור הארץ ושל כל נשמה שהתגשמה כבן אנוש שהיה אי פעם על כדור הארץ. שמורים בה החוזים הנשמתיים וכל גלגולי החיים של כל אחד מאתנו וכמובן פוטנציאלים לשינוי. ניתן לבקר בה באמצעות מדיטציה.
לפני המון שנים חוויתי מדיטציה כזאת. עליתי על סולם גבוה לקומה העליונה של הספרים ושלפתי ספר ענק ויפהפה אך גיליתי שרוב דפיו לבנים. גלגולים, בכל אופן, לא ראיתי בו, אבל כן התבהר לי החיבור המושלם עבורי בין צילום לבין אימון. רק בחלוף כ 10 שנים גיליתי שאני עושה בדיוק את זה…)
מילה למאמנים ומטפלים
הספריה, כסימבול, היא משהו שונה עבור כל אחד.
השאלות הבאות והתרגיל הבא יעזרו לכם להעמיק עם המתאמן שלכם (או עם עצמכם) ולהבין את המשמעויות שהמילה "ספריה" נושאת עימה עבורו:
- האם זה מקום אהוב עבור המתאמן שלכם? ועבורכם?
- האם זה מקום חיצוני? אם כן – מה הוא מסמל?
- איזה זכרונות קשורים למילה "ספריה"?
- האם יש בבית ספריה?
- מה האנרגיה של פינת הספרים בבית ילדותך ?
- מה האנרגיה של פינת הספרים בביתך היום ?
תרגיל פוטותרפיה:
בקשו מהמתאמן לצלם את פינת הספריה (או מדף הספרים, או המקום האהוב עליו לקריאה). מול הצילום דברו על האנרגיה של המקום הזה. לו יכלו החפצים / הספרים שבצילום לדבר – מה הם היו מספרים על המתאמן? על חייו? על התקשורת ביניהם?
הרציונל:
פינה כזאת בבית 'ראתה' הרבה אירועים… הדיבור החיצוני, דרך עיני החפצים, מאפשרת ניתוק מדרך החשיבה הרגילה, הרחבה ושינוי של נקודות המבט הרפלקסיביות.
ועוד בלוגריות שכתבו על ספריות:
- ליאן נוסבאום "בדרכים" – סיפור ישן
- רבקה קופלר "אוספת אוצרות" – בינינו לבין עצמנו
חיה'לה הנהדרת – תודה רבה על המקום שנתת לי במקום שלך.
חיכיתי לפוסט הזה, והוא לא איכזב.
אני אוהבת חנויות ספרים, אוהבת ספריות וכמובן – את הספרים עצמם.
הפוסט שלך גרם לי להעלות המון זכרונות שקשורים לספרים. את חלקם כבר שכחתי מזמן, ופתאום הם צצו.
כיף לשמוע צפי. מחכה לפוסט שלך על ספריות 🙂
גם לי יש פינה חמה בלב לספריות. ואני בכנות יכולה להגיד שספרים הם מהות חיי. בעצם, אולי זאת הכרזה גדולה מידי, אבל לספרים יש מקום נכבד בחיי, עוד משחר ילדותי. דרך הספרים למדתי על העולם שמחוץ למשבצת הקטנה שהכרתי בעולם החרדי. כילדה אהבתי לקרוא גם הרבה ספרים על התקופה שלפני הקמת המדינה, על השנים הראשונות, על המלחמות, על ציונות. בעצם, על כל מה שלא לימדו אותנו בבית הספר. דרך הספרים למדתי לאהוב את הארץ, להעריך את התלאות וההקרבה של המתיישבים הראשונים ואלו שבאו אחריהם. מהספרים קיבלתי את האומץ להיות ילדה חרדית יחידה (בכיתה ה') שהשתתפה בתהלוכת יום הזכרון ובטקס בבית העלמין הצבאי. הייתי גם הילדה היחידה לא פעם (חרדית או בכלל ) שהגיעה לערב "סיפורים" של משחררי צפת. וזה מתאר רק על קצה המזלג מהם ספרים עבורי. אוויר לנשימה, אם אצטרך לבחור רק צמד מילים.
אהבתי מאוד את הפוסט שלך ואת התרגיל. לא הלכתי לצלם את הספרייה בבית, אבל הלכתי להסתכל עליה, והגעתי לתובנות מענייניות ביחס לשאלות המכוונות שלך. תודה.
ליאן, כמה אומץ מגיע מהחיבור שלך לספרים! כמה מרגש.
כיף שהלכת להתבונן. אשמח לשמוע ממך עוד
🙂
גדלתי ביד אליהו, דרום תל אביב.
ברחוב לה גרדיה פינת גליפולי ספריה עירונית היתה ממוקמת באחת מדירות הקרקע של הבנין. קיבלתי 2 ספרים בכל פעם, עטופים בניילון (עד עכשיו, בספריות העירוניות, עוטפים את הספרים באותו האופן ) . את הספר כבר הייתי מתחילה לקרוא בדלת הספריה ואיכשהו מגיעה הביתה אחרי שחציתי כביש, לא ברור בדיוק איך. הייתי די בתחילת קריאה, הספרים היו עם ניקוד אני זוכרת, והספרנית ביד רמה היתה מאשרת (או שלא) את הספרים שבחרתי. איזה אושר. הייתי יכולה לכתוב פוסט שלם על ספריות וספרים שעד היום גודשים את המדפים אצלנו בבית ותמיד כמה ספרים שהבאתי מהספריה או קניתי במבצע מונחים בערימה גבוהה ליד המיטה שלי. עדיין אושר. תודה על הפוסט, יקרות.
מירי יקרה, תודה 🙂
הזכרת לי את השלב הזה, הרגע של לב רוטט אם הספרנית תאשר או לא את הספרים שבחרתי…
ואחר כך תוציא מתוך הכריכה שתי כרטיסיות,
אחת חוזרת לספר עם תאריך החזרה והשניה נשארת בכרטסת הספרים המושאלים מאחורי שולחנה….
וואוו איזה עולם עתיק.
יוווו…. ספריה. גם אני הייתי ממש תולעת ספרים. חברות שלי תמיד התעצבנו שכשאני באה אליהן, במקום לשחק איתן, אני נשאבת לספריה…. בחטיבה גמרתי לקרוא את כל המדפים של הגיל שלי והספרנית לא הרשתה לי לעבור לספרים של התיכון! אח"כ בתיכון, הספרנית (אחרת בכלל) לא הרשתה לי לקחת ספרים של מבוגרים. בקיצור, כמה טוב להיות כבר מבוגרת (אם כי ספרי המבוגרים הרבה פחות סוחפים אותי מספרי הילדים והנוער)
😀 זה הזמן לחזור לספרות הילדים, או לסיינס פיקשן
תודה יעל 🙂
אין כל ספרים. הריח שלהם, התוכן והאפשרות להיבלע בעולם אחר ולהתנתק. לדמיין את הגיבורים והמקומות ולהפליג למחוזות אחרים. פוסט נפלא
אוההה ספריות…. ואוההה העולם הישן בכלל…. פוסט עם ריח של ספרים ישנים, אחד מריחות הילדות האהובים עלי. בבית של סבא וסבתא שלי בקיבוץ היתה ספריה של ספרים עתיקים שסבא שלי הביא איתו מאיטליה. ה״חדר״ שלהם בקיבוץ היה אפלולי ועטוף בריח הספרים המתקתק-מעושן. תודה שנכנסת לשגרת היומיום שלי עם עולם גדול ואהוב כל כך.
את אומרת ספרים עתיקים ואיטליה, ומייד מופיעות מול עיני תמונות מ"שם הורד". אם סרטים היו מפיצים ריח – בוודאי זה הריח המדובר. 🙂
לצערי, כילדה, היה לי מאוד קשה לקרוא.
יש ספר אחד בלבד שחרות על ליבי, "שרה גיבורת ניל"י" – שכל כך התאמצתי לקרוא, וסיימתי אותו בגיל 22.
הספר הראשון שקראתי במלואו "מלחמה ושלום", בגיל 21, שהחלטתי, לבד, ללמוד לקרוא.
סיפריות, היו חלום ילדות, שהתגשם רק בגיל מאוחר יותר.
היום אין קיר/ מדף/שולחן/ ספה בבית שלא מונח עליו ספר. לשמחתי 3 ילדי תולעי ספרים מובחרים.
אני מורידה בפנייך את הכובע, גלית,
מלחמה ושלום ?!?!? וואוו, זה אתגר שאני לא ניסיתי אפילו להתקרב אליו.
ממש "איירון מן" של הסיפורת 😀
משמח לשמוע שלא התייאשת ושאהבת הספרים והספריות נשארה בליבך
האמת? זאת פעם הראשונה שאני שומעת על הספריה האקאשית וליבי נרגש. גם אני הייתי תולעת ספרים. השילוב של הספריה האקאשית, ספריה ומדיטציה נישמע לי מדהים. אני מחכה להזמנה לאירוע כזה… חומר למחשבה♥
ספרים!
את מכירה את הסצנה הנפלאה ב"היפה והחיה", כשבל נכנסת לספרייה בארמון של החיה, ונפעמת למראה האוצר? הייתי מתה להיקלע לאוצר כזה.
כילדה קראתי המון ספרים. כמבוגרת אני קוראת המון בלוגים וניוזלטרים (וכותבת עליהם פוסטים ארוכים מיני ים… ).
איזה פוסט נהדר.