אני מתחילה מהסוף
בסוף מאי התארחנו, כמה בלוגרים ועיתונאים ברהט, העיר הבדואית היחידה בארץ, במסגרת לילות הרמדאן ובאירוח "קסם המדבר". כמעט סוף הסיור, רגעים אחרונים של הביקור בבית משפחתה של ג'אמאלת ברהט אחרי ארוחת האיפטאר אליה הוזמנו כאורחים. בחצר הגדולה והמוארת בחגיגיות נפתח שולחן מלא בכל טוב עבורנו האורחים, והמשפחה אכלה בחדר פנימי. תוך כדי שאנחנו סועדים ג'אמאלת, אשה יפה ומרשימה, מספרת לנו את סיפור חייה ויציאתה לעצמאות. היא מספרת על ילדותה כאחת מתוך 28 ילדים, על נישואיה והלידות שלה, ובמיוחד היא מרחיבה את הסיפור על לידתו של הבן הקטן, עבד-אל-רחמן, שנולד עם מחלה קשה וחולשת שרירים. היא מספרת על ההסתרה והגילוי, ועל אהבת המשפחה ועל איך דחף אותה המצב החדש לחפש מקור הכנסה.
מאחוריה, פיזית וריגשית עומד בעלה. נותן גיבוי ליציאה לעצמאות, לפתיחת הבית והלב בפני זרים. לא מובן מאליו בחברה הזאת, בסיטואציה הזאת, בזמנים האלה. ה"אחר" האולטימטיבי… אשה, בחברה הבדואית, מגזר מוזנח בתוך החברה הישראלית ובתוך המדינה הישראלית ועוד אמא לילד עם צרכים מיוחדים – כמה מחסומים היא היתה צריכה לעבור בכדי להפוך להיות עמוד התווך של משפחתה.
כשהיא מסיימת את הסיפור ואנחנו כבר קמים אל שולחן הקינוחים ומוצרי הקוסמטיקה שלה, הבן הגדול מוציא מהחדר הפנימי בו המשפחה אכלה את האיפטר,את עבד אל רחמן בן ה8.5, אוסף אותו מתוך כסא הגלגלים שלו אל תוך זרועותיו החסונות ונושא אותו לצילום משותף.
פייטה, אך רחמים אין פה
חיוך ענק נסוך על פניו של הילד הנכה, חיוך שמקבל הד בפניה של אמו. אהבה גדולה שנמסכת מן האינטימיות המשפחתית אל החצר כולה. האורות שמאירים את החצר נראים בתצלום כאילו מונים את הנשמות המאירות שצולמו.
הייתי שבויה בסיפור ובהתבוננות במשפחה המקסימה. אני לא כל כך אוהבת צילומים מבויימים, כך שלא התאמצתי למצוא את נקודת המבט המושלמת, ורק כשחזרתי הביתה והתיישבתי מול התמונות הצטערתי על כך. "פייטה" קפצה אלי מתוך התמונות הבודדות האלו.
פייטה חצובה באבן לבנה
פייטה ("רחמים" באיטלקית) היא שם כולל ליצירות אמנות שנושאן הוא הצגת מרים, אם ישו, המערסלת את בנה המת, לאחר שהורד מהצלב. זה נושא בסיסי באמנות הנוצרית והפייטה המפורסמת מכולן וזו שאינסוף יצירות אמנות אחרות מתייחסות אליה – היא זו של מיכלאנג'לו מ 1499. הפסל המרהיב חצוב כולו משיש לבן ומוצב בכנסיית סנט פטרוס, שבקריית הוותיקן, בעיר רומא.
למרות היותו חצוב באבן, כל כולו אומר חמלה, צער ואבל של אשה על בנה המת.
כאמור, אין ספור יצירות התייחסו ליצירה האייקונית הזאת כהשראה, בכל תחומי האמנות – פיסול, ציור, תיאטרון וכמובן צילום.
פייטה בשחור ולבן, הדפסת כסף
אחד הצילומים המפורסמים ביותר באמנות הישראלית בהקשר זה, הוא צילומו של מיכה קירשנר מ 1988, עיישה אל קורד
הצילום מתאר אם פלשתינית ממחנה הפליטים חאן יונס, שמחזיקה בחיקה תינוקת שנפצעה בעינה. הצילום נעשה בתקופת האינתיפאדה הראשונה וכשאני מתבוננת בו, הכאב והצער מציפים וחונקים. אין תקווה בתמונה הזאת. שחור ולבן קונטרסטים שמביעים את כל הרבדים של תסכול, צער וכאב שניתן למצוא בסיפורי הסכסוך הישראלי-פלשתיני, כולל הצער והכאב על השימוש הציני בנשים ובילדים כנשק. ואם זה לא מספיק קירשנר מעמיס על התמונה גם את דאגת כל האמהות כולן לפרי בטנן. וגם פה – זה ה"אחר" האולטמטיבי שהופך לאייקון, לסמל. גם אשה, גם מוסלמית. גם פלשתינית. גם פליטה. חצי פנים ושתי כפות ידיים מספיקות כדי להביע את כל זה.
בניגוד למשמעות הרגילה של הפייטה בשפת הדיבור ובאמנות כסימבול לאבל האם על בנה המת, בתמונת משפחתה של ג'אמאלת קפצה אלי הצורה, הדרך בה הילד מוחזק כדי לתת תמיכה לגופו הרופס. הרגש אחר לגמרי.
עוצמה קבוצתית, משפחתית, עוצמה של חיבור נשמתי, אהבה ושליחות. סיפור אחד של משפחה אחת שחוצה את כל הגבולות שהחברה והסיטואציה המורכבת הציבו בפניה. השראה.
ומה היה בהתחלה ?
היו עוד המון חוויות ביום הזה, מביקור בחנות התבלינים שליד השוק, דרך השוק החצי נטוש (שעות הצהריים של יום רמדאן, כולם כבר סוגרים והולכים הביתה לנוח לפני הארוחה), דוכני הממתקים, הסיור ברחבי העיר הישנה והחדשה והביקורים החווייתיים אצל ג'ולייט המקסימה ואצל מוחמד, אמן הזכוכית.
אנשים חמים, פתוחים, לבביים, שחיים בעיר נחשלת. אולי בזכותם ובזכות עוד כאלה, רהט תתעורר להיות מקום שמושך אליו תיירות ושפע.
בהחלט מקום לחזור אליו ולחקור אותו עוד.
ומה דעתכם? מה זה עבורכם פייטה? איך אתם רואים את "האחר" ? איפה אתם מרגישים "אחרים" ? אשמח לשמוע ועוד יותר אשמח לראות את תשובותיכם בצילומים. 🙂
הסיור נערך בחסות "קסם המדבר" ועירית רהט.
חיה את החיים אהובה ורגישה שאת. אחד הפוסטים שלך! הכנסת פה את ההתבוננות הרגישה והאנושית שלך דרך הידע והאומנות שאת מומחית בה. היה מרתק ומעודד!
תודה רבה יקירתי. איזה כיף שאת תמיד פה לעודד ולפרגן
פוסט עם המון רגש וידע . מרתק ביותר. כייף שהתוודעתי לבלוג שלך.
כיף לשמוע. ברוכה הבאה 😄
פוסט עם המון רגש וידע . מרתק ביותר. כייף שהתוודעתי לבלוג שלך.
חיה את מחיה את הרגע…חיכיתי לקרוא את זווית שלך מתוך סקרנות לאחר שיחת האוטובוס שלנו .
והצלחת ללכוד את הרגע בעדינות ובירידה לפרטי פרטים.
נהדרת וכותבת נפלא.
תודה רבה דנה
שמחתי להכירך,
ואני שמחה לא פחות שבאת לבקר 😊
פוסט מרתק.
אהבתי את התמונות, שיוצרות אף הן כמו חיבור לאמנות ולמרקמים שחווית.
כל אחד מאיתנו הוא קצת אחר; תלוי הקשר, תלוי תרבות, תלוי מקום.
תודה על נקודת המבט שלך!
כמה כמה שלמדתי מהפוסט הזה. על נשים, על חוזקות ועל אמנות. תודה על המבט המיוחד שלך על העולם הזה. תודה
חיה יקרה,
אני מתחילה מהתמונות היפות שלך, הרגשתי שהן נוגעות ולא נוגעות במקומות היפים והכאובים של העדה הזו. הן מעבירות בדיוק את המסר. השתמשת בכלים שלך לתאר את זה מנקודת מבט כל כך מדוייקת (הפייטה הקבלה מעולה)
הצבעים העזים לצד השחור, החיוכים שאם מסתכלים עליהם פנימה מרגישים את הכאב והתסכול הנוכח שם. יש בהן הכל.
קראתי לפני שבוע עוד פוסט נהדר שנכתב על הסיור לרהט (של ינינה) יפה ומרגש לראות איך כל אחת לקחה את זה למקום שלה.
תיארת את רהט לנימי נימים. אנשים חמים, לבבים שחיים בעיר נחשלת שמשוועת להיות אחרת. השאלה אם זה אפשרי? אמונות, מנהגים דורות שלמים שדורשים גמישות והתאמה לחיים של הכאן והעכשיו….
ג'אמאלת מעוררת השראה בעוצמות שלה. לשמחתי יש היום לא מעט נשים מהעדה הזו שפורצות גבולות.
ולסיום משתפת אותך שכבר שנים כשאני עוברת ליד רהט בדרכי לדרום תמיד עולות בי השאלות האלו, בעיקר למה?
רואה את הילדים שרצים בחוץ בשמש הקופחת, את הכבשים והעיזים, את החום והפחונים, יודעת שיש שם כל כך הרבה עושר והשראה אם רק היה אפשר אחרת.
נהנתי לקרוא את ההסתכלות האישית שלך על המפגש ברהט. מאד מעניין ואנושי
תודה קרן 🙂
חיה, אהבתי מאוד את נקודת המבט האישית שלך שיודעת להעריך את המקום של ג'אמאלת ולראות אותה ואת משפחתה בפני עצמם ולא רק כתחנה בסיור. הסיטואציה מסביב היא אמנם חלק מהסיפור ומהקושי שתיארת בחציית המחסומים, ובכל זאת ידעת להסתכל על האשה הזאת ועל משפחתה כעל עולם מלא. גם הקשר לפייטה מאוד מעניין, והצילום של מיכה קירשנר כל כך חזק. תמונת הפייטה מרהט היא דווקא מאוד אופטימית לפי דעתי.