הוי פריזה שלי, ההיית או חלמתי חלום?

סטארבקס בהפוכה

המטוס  התעכב ביציאה ממקסיקו יותר משעה ואני צעדתי בחוסר נחת  הלוך חזור מול שער העליה למטוס, סופרת לאחור ומצטערת על כל דקה שיורדת מהזמן שיהיה לנו לבלות בפריז בדרך הביתה.

תכננו את הנסיעה חזרה עם קונקשן, ככה שיהיה לנו יום שלם להסתובב בפריז, ואני כבר פנטזתי איך ב-12 שעות ברוטו אני מראה לגל את כל המקומות שזכרתי מהביקורים הקודמים (האחרון לפני 25 שנה, אבל מי סופר…).

בנתיים אני בוהה בשחר שעולה,  ובשלט הניאון של סטארבקס שמשתקף בחלון הגדול.

זה משעשע אותי. אין צילום בלי אור, ועד לפני כמה דקות החושך שבחוץ הפך את החלון למראה גדולה. מה שהשתקף בה – המון כסאות ומעט אנשים, הלומי חוסר שינה, קצרי רוח כמוני בשל האיחור.

והנה, כשעולה האור ומתבהר החוץ – ההשתקפויות כולן נעלמו, חוץ מהניאונים של סטארבקס.

יש מי שיראה בזה סמל כלשהו להשתלטות התרבות האמריקאית על העולם…

בורדינג

למרות שהשחר כבר עלה – מבחינת אייר פראנס מדובר בטיסת לילה. כיבוי אורות, חלונות סגורים ואזניות אישיות מאפשרים לשקוע לתוך עולם פרטי מדומיין, בין אם הדימויים שרצים בו מגיעים מהזכרונות הפרטיים ובין אם הם מוקרנים מתוך מסך קטן שקוע במושב שלפני.

סימנים

נחתנו לתוך בוקר ערפילי וקר.  אי אפשר היה לראות כלום בזמן הנחיתה, ואי אפשר היה לראות כלום כשירדנו מהמטוס. קר, אפור,  ערפילי ומאכזב. סימן ראשון, אבל עוד לא ידעתי לספור אותו.

שדה התעופה שארל דה גול מותאם לקונקשנים ארוכים. תוך כדי חיפוש אחר הלוקרים עברנו דרך אולם מלא בכורסאות צבעוניות ורכות, כאלה שמבקשות לעצור, להישען אחורה ולהרים רגליים.

לא, לא, פריז מחכה לנו. אולי כשנחזור עייפות מהשוטטות …

אומרים "אורח לרגע רואה כל פגע" והקלישאה הזאת התגלתה כאמת בביקור הקצרצר הזה.

סימן ועוד סימן הופיעו, מגלים תמונה של פריז "אחרת". מאד אחרת.

למשל, אנחנו על הרכבת לתוך פריז, שתי נערות צעירות פורצות לתוך הקרון שישבנו בו, דורשות במפגיע מהיושבים לתת להן נדבה. חזותן מבלבלת- כהות עור, צמות עשויות היטב, לבושות כנערות בית ספר, מקשקשות בצרפתית שוטפת. הן מקללות  כשלא מקבלות מספיק ועוברות לקרון הבא. סימן.

אייפל באופל

תמונות רצות בראשי, לפריז יש תפקיד בסיפור חיי, והפעם הראשונה שביקרתי בה היתה כעוברית בבטנה של אמי, שפגשה שם לראשונה את משפחת אמה, 30 שנים לאחר שהופרדה מהם כפעוטה.

אני לא כל כך זוכרת את הביקור ההוא, אבל הביקורים הבאים השאירו בי רשמים עוצמתיים. המטרו והרכבת החיצונית, האייפל, הסיין, הציירים והרוכלים, מולים ובאגטים, החנויות היפות והארכיטקטורה המדהימה ביופיה.

אני נורא רוצה שגל תיהנה מהטעימה הזאת, ומרוצה לגלות שהערפל מתפזר ככל שעולה השמש.

העננים שנותרו נותנים רקע מצויין למגדל, שמתגלה במלוא תפארתו.

נהר של אנשים סוחף אותנו לתוך תור עצום. למה מחכים? לקופה, בכדי לעלות במעלה רגלי המגדל

באיזה צבע את רוצה את האייפל שלך?

הרוכלים מקיפים אותנו, כזבובים שנמשכים לדבש. אחד מהם מציע את ידידותו, וצמיד מהיר שהוא שוזר תוך כדי שיחה:

"… מאיפה את? פעם ראשונה שלך בפאריז? איזה יופי ! ואת מישראל, באמת? וואוו, בואי אקשור לך צמיד ידידות."

"יפה, נכון? רוצה אותו? אין בעיה, אנחנו חברים עכשיו, רק תני לי איזה משהו תמורתו. אין לך כלום? יורו? שניים? בטוחה שאין? כלום כלום??? טוב נו, מצטער, את לא יכולה לקבל את זה…"

חברות בצבע הכסף.

נפרדנו כידידים בלי צמיד ועם חיוך, וברחנו מהמון האנשים שהקיפו את עמודי הפלדה האימתניים.

חצינו את הגשר, ועוד ועוד סימנים מתגלים:

כל הרוכלים על הגשר מקפלים את השטיחים שלהם כמעט בבת אחת, כשאופנוע משטרה עוצר לידנו. השוטר קופץ מהאופנוע ורודף אחרי מאחז עיניים שרגע קודם עשה טריקים עם מטבעות וכוסות. הוא תופס אותו ועוצר אותו. לא נעים.

אז באיזה צבע את רוצה את האייפל שלך?

ואת המקרונים?

מעבר לגשר – שאנז אליזה. ה-רחוב הכי מפורסם בעולם. בקארטייה פינת מונטבלאן יש הפגנה כתומה של אנשי כוחות ההצלה המקומיים.

איי לאב פאריז טוען בתוקף הכיתוב על הסוכך. כל אנשי ההצלה המפגינים יושבים כשפניהם אל הכיתוב הזה, וגבם אל הצד השני של הרחוב. אבל כשמסתכלים על הקומפוזיציה בתמונה,  קל לראות שהם מהווים שכבה מפרידה בכחול וכתום בין החלק העליון של הרחוב, החלק העשיר, היפה והנהנתן, לבין החלק התחתי, זה שהצללים נופלים עליו והאריחים נופלים ממנו.

הפער הזה, בין החלק "העליון" לחלק "התחתון" נפער יותר ויותר עמוק כשאנחנו צועדות ברחוב.

מי רוצה לנסוע עד לפאריז בכדי לעמוד בתור להיכנס לחנות של דיסני?

  

השדרה ששמה היה שם נרדף לטעם טוב, לאופנה עילית ולתרבות נוצצת בטעם צרפתי נכנעה לטעם ההמון. חנות מצועצעת כמיטב המסורת האמריקאית, מלאה בקונים עד כדי כך שהשומרים לא מאפשרים להיכנס יותר, ולפחות 20 איש מחכים בחוץ לתורם להיכנס למקדש הדמיון המתקתק הסכריני. ומייד בהמשך – חנויות-כל-העולם שאת כולן אפשר למצוא ברוב קניוני ישראל.

אנחנו זורמות עם ההמון.

המבט שלי מנסה למצוא לנו דרך בין מאות האנשים שהולכים ברחוב בכיוונים מנוגדים ובקצבים שונים. מאז יום העצמאות העגול האחרון של מדינת ישראל לא ראיתי כמות כזאת של אנשים בו זמנית ברחוב. מתי שאפשר אני מרימה את הראש, מחפשת את צמרות העצים ואת היופי שבבניה הקלאסית.

וכעבור רגע  קולטת שבלי משים, כמו זרם מים שנתקל בסלע באמצע הערוץ,  זרם האנשים עוקף "סלע" היושב על המדרכה. אני מציצה מבעד לאנשים ורואה אותה, השונה, האחרת, זו שנטועה שם כאילו נפלה מיקום אחר, כאילו יצאה מסיפור אחר…

היא יושבת על התיק שלה, לידה קרוב – הנעליים שלה, וקצת לפניה כוס קלקר. לא רחוק ממנה פתח ניקוז. אצבעותיה שלובות וראשה נטוי, אולי היא מנסה לצוד מבטים של העוברים ושבים, אך מהגובה הזה, כל מה שהיא יכולה לראות זה עוד ועוד רגליים נעולות במיטב האופנה האחרונה. ומה שהעוברים ושבים רואים זה גוש שחור שחוסם את הדרך. אף אחד לא רואה אותה. אף אחד. היא No one. היא האחר האולטימטיבי (אשה, פליטה, מוסלמית, עניה). היא רק עוד סלע שמפריע לזרימה והנהר הגועש לרגע נחצה לשתיים, עוקף מימין, עוקף משמאל וממשיך הלאה בדרכו.

No one is illegal

ליבי נחמץ כשאני קולטת את הסצינה.  ברגע אחד שאנז אליזה הפך עבורי לאלנבי פינת התחנה המרכזית.

לא רחוק משם, כשהטעם המר עוד בפי ובית החזה מכווץ, אנחנו מוצאות את הכפתור האדום. אני מתווכחת בשקט עם הכיתוב היחיד שאני מפענחת, לוחצת על כפתור ה Esc האדום ואנחנו עפות משם.