ערב יום הזכרון לשואה ולגבורה 2017.
אני בבית, לא הולכת לשום מקום, לא צופה בטלויזיה, נותנת לנאומים הרהוטים של הפוליטיקאים לחלוף ליד אוזני. מתעלמת מההכרח דווקא עכשיו לכאוב. דווקא עכשיו לזכור. מתעצבנת מזה שהמדינה מכניסה יד לכיס הדמעות שלי. ובכל זאת
"זכרון בסלון" מבחינתי זה לא שם של טקס אלטרנטיבי. עבורי זו המציאות. לזה נולדתי וכך גדלתי. זה היה יומיומי וזה לא היה קשור רק לסלון. המספר הכחול הצרוב בבשרו של אבי הלך איתו לכל מקום.
אצלנו הטקס האלטרנטיבי של ערב יום השואה היה משחק קלפים סוער בסלון. בחבורה של אבא ואמא – בכל זוג היה לפחות אחד שהגיע "משם…". גם הם לא היו צריכים שיזכירו להם.
במשך השנים אספתי טיפות מסיפורו, קצת פה קצת שם. הוא היה מהשותקים. כלומר בנוגע לכל מה שקרה באושוויץ. רק בגיל מאד מבוגר, באחת הפעמים שישבנו בבית החולים, מחכים לאמא שתצא מניתוח, הוא נפתח וסיפר מעט על מה שעבר. לא צריך היה הרבה מילים. הכותרות הספיקו – אושוויץ בירקנאו, מחנה עבודה, צעדת המוות, יחף בשלג, דיזנטריה, חיילים אמריקאים.
במשך השנים התעורר בי כמה פעמים הרצון "להנציח". לספר את הסיפור. להשלים את הפרטים, ולא מצאתי את המילים הנכונות.
היום דפדפתי בקופסת התמונות הישנה ומצאתי את המכתבים שכתב לאמי בתקופת החיזורים שלהם.
האיש היה רומנטיקן חסר תקנה !
הבחור הזה, שעבר את הקשה מכל ונשא בדממה בתוכו את סיפורי האימה במשך 60 שנה, היה מאוהב באימי עד כלות ומצא בתוכו את המילים הכי יפות, הכי מרגשות והכי רומנטיות לבטא את רגשותיו. ואיזו שפה… איזו עברית…
אני מתמוגגת מהקריאה, מסמיקה לפעמים ואפילו נבוכה – אך זה לא מונע ממני להמשיך ולהציץ. אני בטוחה שגם אבא חושב שזאת הדרך הכי טובה להשאיר את זכרו בעולם:
רמת-גן 16.5.55
ליקירתי שלום רב !
"… כאשר אני יושב לפעמים ליד שולחן העבודה ויש לי האפשרות לחשוב אודותייך אז אני מנהל אתך דו-שיח לפעמים שעה שלמה ואני מלא מחשבות יפות…
"אני פשוט מקנא בך באיזו קלות שאת מסוגלת לבטא את רגשותיך על גבי הנייר … קשה לי לתאר בן אדם שהיה מסוגל בכמה שורות למצות את רגשותיו לזולת ביסודיות כזו איך שאת עושה זאת. לו רציתי לחלק לך מחמאה, הייתי אומר שכשרון ספרותי טמון בך. מכתבייך כאילו לקוחים מתוך רומן אהבה…"
"עוד לא הספקתי להתרגל למחשבה שנפל בחלקי אוצר כזה, נפש יפה שאוהבת אותי באהבה לוהטת כזו. אני ממש נכוה מכל מכתב שלך. רק לוקח את המעטפה ביד ועוד טרם פתחתי אותה כבר עובר בי איזה מין זרם מוזר…
"אם את לא רוצה שיכניסו אותי לבית משוגעים תנסי לכתוב קצת יותר בקרירות…"
… עד אז שלום לך, להתראות ביום שישי
שלך באהבה גבריאל "
רמת-גן 29.5.55
ליקירתי שלום רב!
"…רציתי כבר לשכב לישון… אך הרגשתי איזו דחיפה פנימית להתיחד אתך ולו רק בכתב. כל היום הסתובבתי כמו חולה ירח, שלא יודע מה אתו. לא יכולתי לחשוב על שום דבר חוץ ממך…
… כל היום רבתי עם בעלת הבית שלי והתעצבנתי ללא כל סיבה מובנת לה. היא לא יודעת עד כמה אני מרגיש בחסרונך…"
שלום לך יקירתי וליל מנוחה
שלך גבריאל "
רמת-גן 20.10.55
שלום לאה יקירה!
" לצערי הרב אני נאלץ לאכזב אותך הפעם ובמקומי אני שולח רק את המכתב הזה. אני מרגיש עצמי לעת עתה די לא טוב.
… סבתא ודב מטפלים בי בסדר ודואגים לי כל הזמן… עוד פעם אבקש אותך לא לדאוג ולא להתגעגע יתר על המידה.
נשיקות חמות
להתראות גבריאל"
זה נגמר בחתונה
חליפת המכתבים הסוערת החלה באפריל 1955. על מכתביו ענתה לו אימי בכתב צפוף ומסודר:
"לאהובי המתוק שלום רב" התחילו מכתביה, והסתיימו ב "שלך האוהבת אותך לתמיד, לאה"
מכתבי נובמבר דצמבר עסקו פחות בלהט החושים ויותר בסידורים לקניית דירה. ובחמישה בפברואר 1956 הם נישאו.
רומן המכתבים נמשך כשמונה חדשים. רומן חייהם נמשך עד למאי 2005, אז נפטר מסיבוכי המחלות שסחב איתו עוד מאז.
בעדינות אין קץ שכל כך אפיינה אותו חיכה לרגע בו נצא מחדרו בבית החולים ואז נדם ליבו.
ואני, עוד מאז, מתגעגעת
מקסים ונוגע ללב 🙂 תודה ששיתפת 🙂
כמה מרגשים המכתבים והסיפור כולו. איזה כיף לך שיש לך את החומר הזה. נגעת מותק.
אביטל אהובה
חיבוק ותודה.
דמעות מהתרגשות בעייני, כה יפה כתבת, האהבה שלהם יוצאת מהמסך ובמרווחים בין השורות. כה טהורה ונדירה. מיוחדת במינה. תודה לך על הבאת הסיפור הנוגע.
תודה נתלי אהובה
ריגשת אותי במילותייך החמות
מרגש מאוד. דרך מרעננת ונפלאה לראות יופי וחיים בתוך יום כזה קשה.
תודה דפנה.
עכשיו זה יישאר כאן ויאפשר לראות יופי וחיים בתוך כל יום, בדרך מרעננת ונפלאה 😀
תודה על שיתוף של זכרון במכתבים. השפה. השפה העברית הזו השמורה לאנשים שזו לא היתה שפתם תמיד מעוררת בי הערצה. ועוד יותר מדהים הפער בין דלות החומר ממנו באו לעושר החומר בו הם משתמשים להביע רגשות שאינן קשורות לסבל. אני יודעת (מנסיון) שמי שאיבד אדם קרוב לו לא נזקק לטקסים רגילים או אלטרנטיבים למטרת זכרון ועם זאת יש משהו טוב במלכותיות הזו של ״עכשיו תעצרו רגע״. משהו שנותן לנו הזדמנות לשבת ולהעלות בלוג שכזה שכביכול היה יכול להכתב בכל נקודה בזמן. טוב שכתבת. עבורו ועבורך. שלך באהבה, מינה
בנוגע לשפה – אני שואלת את עצמי איפה זה היה אחר כך. אני לא זוכרת אותו מדבר בשפה כל כך עשירה וציורית – האם זה היה שמור רק למרחב בינו לבין אמי?
בנוגע לפער – זה משאיר אותי עם שאלה – אם אלה היו היכולות שלו, אז איך נראה ונשמע הבית ממנו הוא בא? איך דיברו שם? איך הביעו רגשות? איזה יחסים היו במשפחה?
שאלות שאף פעם לא שאלתי אותו.
ובנוגע לממלכתיות – מסכימה איתך. טוב שזה שם, טוב שאני חופשיה לעשות מה שמרגיש לי נכון עבורי.
חיבוק גדול ותודה , יקרה
כל כך מרגש, כל כך נוגע. באמת איזו כתיבה מדהימה. אני בטוחה שהוא היה אדם כל כך מיוחד, לחשוב שהוא עבר דברים כל כך קשים ומצא את הדרך לאהוב שוב. תודה לך על השיתוף
תודה על מילותייך החמות אורית
לפעמים רק בפרספקטיבה רואים את המיוחדות.
הוא היה אבא'לה וזהו.
לא הייתי בכלל מודעת ליכולת הכתיבה הפואטית שלו עד שנתקלתי במכתבים – וזה כבר היה לאחר פטירתו.
איזו כתיבה מרגשת!
יש כאן שורות מהביוגרפיה שלי, של משפחתי.
תודה שכתבת ושיתפת.
רבקה יקרה,
החפיפה הזאת בין סיפורי חיים של אנשים תמיד משאירה אותי נפעמת.
מקווה לקרוא גם את סיפור משפחתך
🙂
תודה לך
האהבה ששכנה בין הוריך ניכרת גם בכתיבה שלך אודות אביך. כתיבה מתוך אהבה. יפה ונוגעת ללב.
תודה חמוטל.
🙂
אהבה זה מדבק :-))
חיה, איזה זיכרון נפלא – המתנה הכי משמעותית שיכולה להיות. מהסיפורים שעולים שוב ושוב חוזרים הדברים: יש שנכבו ומעולם לא התגברו על הכעס, הרדיפה, האשמה והדיכאון, ויש שהצליחו ליצר בתוכם את האש, הלהט, הטעם לחיים, החיים. זכה אבא שלך במתנה וזכית גם את.
תודה רבה זיוה על תגובתך החמה.
אני באמת מרגישה שזכיתי.
🙂
אני מרגישה קנאה בך
לדעת שאת פרי אהבה שכזאת
שככה הגעת לעולם
וואוו.. איזה קרש קפיצה
זה לבד מסביר את האנרגיות הנפלאות שלך
אוצר
אוהבת אותך
חגית אהובה
רק כשקראתי את תגובתך הבנתי עד כמה האוצר הזה אכן חי בתוכי.
תודה לך
ריגשת אותי מאד.
חיה מרגשת שכמוך! תודה על השיתוף חיבוק ממני ענת
תודה יקרה שלי.
כמה מרגש ואיזו דרך יפה לזכור את הרגעים היפים בעולם. את הגעגוע העז ואת התשוקה הגדולה שאף אחד לא הצליח לכבות. ריגשת אותי מאוד.
תודה קרן.
ההתבוננות ממרומי גילי היום על הורי בני העשרים ומשהו – בגיל של בנותי היום – פתחה לי נקודת מבט לא שגרתית, משעשעת ומרגשת.
הגעגוע הזה אליהם זה משהו שנשאר איתי תמיד, וגם היכולת לאהוב.
כמה מוזר אחותי, בימים אלה אני כל כך מתגעגעת לאבא שנפטר יום אחרי פסח והנה את מעלה את התמונות והמכתבים והגעגוע מתגבר, אבל הזכרונות כל כך מאשרים את זכרונו של אבא. אבא שלנו שלדעתי ניצח את החיים באהבה בלתי ניגמרת לאמא והקמת משפחה אוהבת וחמה וזכה לנכדים ונינים שאהבו אותו עד אין קץ.
פסח הוא כבר לא אותו פסח בלי אבא. אבל האהבה שלו קורנת מכל משפט – וזה עדיין איתנו. <3
מרגש מאד. מרגישים את האהבה והרומנטיקה שלהם דרך המילים שלך.
תודה על השיתוף.
תודה לך יפית.
אני שמחה שההתרגשות שלי עברה הלאה. 🙂
כתיבה כל כך מרגשת חיה
כחברה מרגש לראות את החומרים מהם עשויה האהבה שהביאה אותך לעולם
ואייך את ממשיכה את הכתיבה הרגשית של הוריך
תודה יעלי.
אף פעם לא ראיתי את זה כך – שאני ממשיכה אותם גם בדרך כתיבתי – וזה עושה לי חם בלב לחשוב על זה כך.
<3
הצניעות, בענווה, האנושיות. תודה שיחקת ממכתבי אביך ואהבתם הגדולה. זה גודל האסון שפשוט אנשים רגילים נספו, נרצחו, אנשים רגילים כמוך וכמוני. תודה שהארץ את אורו של אביך לרגע וגרמת לי להכיר "ניצול שואה" לא מתוך המקום הנוראי הזה אלא מהמקום של התקומה והאהבה. תודה
צניעות, ענווה, אנושיות – זה תיאור מדוייק של מהותו של אבי.
המחשבה הזאת על "רגילותם" של האנשים – כל האנשים שהיו חלק מהמלחמה ההיא ומהמלחמות האחרות – היא משהו שאני מתעסקת איתו בתוכי שנים.
תודה על תגובתך. 🙂
כמה ענוג לקרוא ביום השואה דווקא על התקווה, על אדם שעבר את התופת וזכה לחוות כזו אהבה גדולה אחריה. אשריו שהצליח, אשריהם של הורייך על האהבה הזו, אשרייך על הירושה הגדולה במלל ובעיקר בהוויה שגדלת בתוכה, ואשרינו שפרסמת. תודה לך!
(ולא כתבת מילה על הכתב היפה שלו)
תודה טל. אני באמת מרגישה מבורכת, ושמחה שעוד יכולה לגעת בחיבוק הוירטואלי שלהם כל כך הרבה שנים אחרי לכתם.
כמובן שקראתי את כתב היד המקורי 🙂
רומנטיקן אמיתי, מלא ביצר החיים ולהט האהבה
מקסים
מסביר גם את מי שאת…
אופטימית יקרה וחייכנית מתמידה
יפה לך ענת. 🙂 השארתי צימוקים מוחבאים, נחמד שמצאת אותם 😀
תודה על מחמאותיך
איזה סיפור מקסים של אהבה.
תודה ששיתפת אותנו חיה
תודה ניר יקירי
מי כמוך יודע להבין סיפורי אהבה
<3
חיה,
תודה על השיתוף. זכרונות יפים מחזקים. מקסימים.
תודה יקירה.
זה ממש ככה. זכרונות יפים מחזקים, נותנים כח, עוזרים להתגבר…
🙂
חיה, הפוסטים שלך הורסים אותי! איזה סיפור מרגש ואיזו כתיבה כיפית ונעימה.
תודה ששיתפת ❤
שלך, באהבה
😀
מרגש לקרא את המילים שכתבת על הוריך ולקרוא את הקסם במכתבים של הוריך.
במילה האחרונה בפוסט הדמעות כבר חנקו את הגרון.
תודה ששתיתפת (-:
תודה מיכל.
אלו דמעות טובות <3
מתנה
🙂
חיה , הורי היו מהשתקנים , עד היום יש לי חור שחור , לגבי מה שעבר עליהם .
ימי הזיכרון קשים לי יותר ויותר , מאז שאבי נפטר .
המילים ,התמונות ,המכתבים והאהבה הגדולה שהעלת פה בפוסט זכרון כ"כ יפה
נכנסו לי ללב ועשו לי טוב
המון תודה
טובה יקרה,
גם אני מרגישה שימי הזכרון נהיים לי קשים יותר ויותר ואפילו, מצטערת לומר, מאוסים עלי.
התמונות מאפשרות לי להתחבר למה שכן, לכל הטוב שהגיע, לכל האהבה והחיים שלתוכם הגעתי.
אני נוברת בהן הרבה, מגלה בתוכן עוד ועוד סיפורים וסודות – עלי, על מי אני, מי היו הורי, מה סיפור החיים שלי, מה סיפור החיים שלהם…
בסופו של דבר – הסיפור שאנחנו מספרים – הוא זה שקובע איך ייראו חיינו.
תודה לך
קשה להבין איך הם היו מסוגלים להמשך, אחרי הגהנום.
אהבה שמנצחת הכל. כתבת מקסים ומרגש.
אנשים הם חיות סתגלניות מאד. נושאים בליבם צלקות וממשיכים לצעוד.
האהבה שלהם אכן היתה תהליך מרפא לשניהם.
תודה גלית 🙂
איזו אהבה יפיפייה, עדינה וסוערת, בוקעת מתוך המכתבים. פוסט יפיפה, שפורט על נימי הזיכרון והרגש. תודה רבה על זה.
תודה 🙂 זה תמיד מפעים אותי להכיר אותם שוב ואחרת מתוך המכתבים.
תודה חיה על השיתוף המרגש הזה. מעניין להביט על חייהם שלאחר המלחמה לראות כיצד התאהבו, על אף ולמרות הכאב הרב שבוודאי ליווה אותם יום יום.